אולריקה אוטינגר בירושלים - שני סרטים

האמנית הנודדת חוזרת אל נוף ילדותה בסרט על חייה

אולריקה אוטינגר – הנוודית מן האגם

במאית: בריגיטה קרמר                                     גרמניה 2012

תחת השלג

במאית: אולריקה אוטינגר                                  גרמניה/יפן 2011

פסטיבל הקולנוע ירושלים נפתח כבר לפני כמעט שבוע. בינתיים באופן לא מפתיע בעיתונות מצאו לשבח בעיקר את הסרטים הדוקומנטריים המוצגים בו, ביניהם "חמש מצלמות שבורות" לו הקדשתי רשומה לפני מספר חודשים. בחרתי להקדיש רשומה קצרה ליוצרת שכבר במשך קרוב לשלושים שנה עוקבים אחריה בירושלים ובעבר הציגו בפסטיבל רבים מסרטיה, אולריקה אוטינגר.

כבמאית אוטינגר הציגה בכל פסטיבל נחשב, זכתה בפרסים והשפעתה ניכרת בסרטים של אלמודובר ואחרים. כאמנית פלסטית אוטינגר זכתה גם זכתה להצלחה והציגה תערוכות ענק ברחבי העולם. אוטינגר כיהנה כפרופסורית לצד קולנוענים נוספים כמו פולקר שלנדורף ואטום אגויאן בבית הספר האירופאי הבינתחומי EGS הנמצא בעיירת הסקי סאס-פה בשווייץ.

מתוך סרטה הארוך הראשון של אוטינגר "מאדאם X" שצולם על הבודן-זה

השנה מוקרנים בפסטיבל הקולנוע שני סרטים הקשורים לאוטינגר, אחד שלה והשני אודותיה. "תחת השלג" הוא סרט חדש בבימויה של אוטינגר שצולם באיזור כפרי ביפן. האיזור בשל מיקומו מכוסה בחלק גדול מחודשי השנה בשלג. זהו סרט דוקומנטרי על גבול הניסיוני על החיים המושלגים ועל הפולקלור היחודי שהתפתח במקום ביחס לשלג. הסרט על חייה נקרא "אולריקה אוטינגר – הנוודית מן האגם" ונעשה על ידי הבמאית הגרמניה בריגיטה קרמר.

קרמר העידה על הסרטים של אוטינגר שהם שינו את חייה. גם קרמר עצמה עשתה כבר לא מעט סרטים, אך אלה שונים מאוד מהסגנון הססגוני של אוטינגר, והם יותר בכיוון של סרטי תעודה שנועדו לרשתות הטלוויזיה. אף על פי כן קרמר רואה באוטינגר מורת דרך. מעבר לטעמה הקולנועי יש לכך סיבה נוספת, גם אוטינגר וגם קרמר הגיעו מהעיר הקטנה קונסטנץ על חוף האגם היפה בדרום גרמניה. קרמר מציינת את השורשים בבּוֹדן-זֶה, שם האגם בגרמנית, בתחילת הסרט כמקור למשיכה אל אוטינגר ולחיבור בין שתי הבמאיות. זו גם הסיבה שמשכה אותי לכתוב על אוטינגר, שכן תקופה ארוכה גרתי בעצמי עם נוף האגם ומאחוריו ההרים המושלגים נשקף מהחלון. בקונסטנץ אני מצלם גם את הסרט התיעודי שלי על הקהילות היהודיות בעיר.

דימויים מתוך "פריק אורלנדו" וצילום מהסרט "דוריאן גריי בראי העיתונות הצהובה"

כפי שגם מצויין בסרט על חייה אוטינגר הבודן-זה הוא מקור מרכזי להשראה עבורה. אוטינגר גם צילמה באגם את סרטה הראשון באורך מלא "מאדאם X". כבר אז ניכר הסגנון היחודי שלה שמשלב הרבה צבעוניות, דמויות קרקסיות, עיסוק בנשיות וצילום מאוד מחושב. הסצינות האיטיות עם הדימויים המרשימים והמיזוג של קולנוע יחד עם תיאטרון ואמנות פלסטית הביאו את אוטינגר להיות חביבת הפסטיבלים. סרטיה מוצגים באופן קבוע בפסטיבלים הנחשבים כמו קאן וברלין. גם עבודות הוידאו ומיצבים שלה הוצגו בדוקומנטה בקאסל ובביאנלה בונציה.

קשה להפריד בין עבודות הוידאו והמיצבים מסרטי הקולנוע של אוטינגר. לפעמים נראה שאלה משלימים את אלה ומושפעים אלה מאלה. כאמנית אוטינגר הציגה תערוכת יחיד רבת היקף ב-HKW בברלין בשנה שעברה. התערוכה בשם "מזון צף" כללה כעשרים מוצגים שונים המסודרים סביב חלל ענק בו יש בריכת מים בה ניצבות קערות עם תבלינים שונים. הבריכה עוצבה עם עמודים גדולים וגשרי עץ שמדמים חלל של מקדש עתיק או של שוק אקזוטי, אבל גם מתקשרים לתפישה שלנו של מרכז קניות עכשווי. הרבה מעבודות הוידאו שלה, כמו גם סרטיה צולמו במזרח הרחוק, במונגוליה, בסין, בדרום קוריאה או כמו במקרה של "תחת השלג" ביפן. 

צילום מתוך "תיבת חתונה קוראנית", צילום מתוך "הדגימה", 

וצילום מתוך "יוהאנה ד'ארק ממונגוליה"

אוטינגר גם בסרטים העלילתיים וגם בסרטים הדוקומנטריים תמיד שמה דגש על העושר הויזואלי בפריים. סרטיה תמיד מתאפיינים בחיפוש אחר מאפיינים יחודיים למקום בו הם מצולמים כמו מבני התעשייה הנטושים בסרטים שצולמו בברלין, לה הקדישה אוטינגר טרילוגיה, או בטקסים אותנטיים של הקבוצות אליהן הגיעה במקומות נידחים. הצבעוניות, ההתמקדות בפולקלור, הירידה לפרטים בתלבושות ובאביזרים והשימוש בדמויות קרקסיות הם מסימני ההיכר של אוטינגר. למעשה גם לעושר הזה ולצמא לריטואלים יש מקור בקונסטנץ. האירוע המרכזי באיזור האגם שמוציא את העיר משלוותה בכל שנה הוא קרנבל החורף המרשים.

הקרנבל או בשמו המקומי הפַאסְט-נַאכְט נועד לגרש את החורף ולהכריז על בוא האביב. למעשה זה אירוע המשמר מסורות פגניות שקיבל משמעויות נוצריות קתוליות הקשורות לתענית המקדימה את חג הפסחא. קבוצות מכל איזור האגם בגרמניה ובשווייץ נערכות לקראת הקרנבל במשך כל השנה. הם תופרים תחפושות ומגלפים בעץ מסכות של מכשפות ושל שדים או מוטיבים הקשורים לאגם.  במהלך הקרנבל הקבוצות שחלקן קיימות מאות שנים מציגות לראווה את התחפושות המסורתיות במצעדים בליווי של תזמורות עם כלי נשיפה יחודיים לאיזור. אפילו בלשכה של ראש העיר תלויה מסכה כבדה של מכשפה המעידה שהוא חבר במסדר המכשפות השומרות על קיום הקרנבל.

מבחינתי הקרנבל היה אירוע שסרט על קונסטנץ בלעדיו לא יהיה שלם. לקרנבל יש גם קשר הדוק לחג פורים כמו השימוש במסכות וברעשנים שמעידים על השפעה רבת שנים ואולי על מקורות משותפים. ככה שבימי הקרנבל רצתי מטקס לטקס כדי לתעד אירועים שבהם אוכל להשתמש בסרט שלי. הקישור של אוטינגר לקונסטנץ מיד עורר בי אסוסיאציות של הקרנבל.

אוטינגר באולפן בעבודה על סרטה החדש "תחת השלג"

הסרט אודות אוטינגר עשוי היטב אך לא יוצא מהתבנית הרגילה של סרט על חייו של יוצר. הוא עשוי לעניין מאוד מי שמתעניין באישיותה של אוטינגר ובסרטים על אמנים חשובים. קטע שהתחברתי אליו היה לראות את אוטינגר באולפן מקליטה מחדש רעשים של כתיבה על קלף שיתאימו לצילומים של כתיבה מעוטרת ביפנית מתוך סרטה החדש. כנראה שעל חשבון פרטים וראיונות היה צריך להראות יותר רגעים של אוטינגר בשעת יצירה. חובבי הפסטיבלים יופתעו לגלות את וילנד שְפֶק האוצר הראשי של תכנית הפנורמה בפסטיבל ברלין ושופט מבוקש בפסטיבלים ברחבי העולם מעלה זכרונות על הצילומים שלו בעירום כניצב בבריכה לסרטה של אוטינגר "פריק אורלנדו".

בסרט אוטינגר מצטיירת כמרדנית שהציגה אמנות עכשווית נועזת בדרום השמרני כשחזרה מלימודיה בפריז. תמונות עירום וגברים מגודלי שיער היו נוף חריג בקונסטנץ של סוף שנות השישים. אוטינגר מכניסה את קרמר וצוותה אל הבית בו גדלה באלנסבך, כפר קטן ליד קונסטנץ מול האי רייכנאו. בבית ילדותה האמנית, שלרוב לא רודפת אחר חשיפה, נאותה להראות את ציוריה המוקדמים מהתקופה בה רק החלה להבין את משיכתה לאמנות. מאותם ציורי שמן החלה קריירה ארוכה יחד עם נדודים לקצוות תבל. גם בגילה אוטינגר עוד נוסעת הרבה בעולם כדי לצלם ולאסוף חומרים וגם כדי להציג במקומות שונים. כשהיא לא בנדודים, אוטינגר חיה בברלין, אך אוהבת להגיע מעת לעת לבית ילדותה, שם על חוף האגם, יותר מבכל מקום אחר בעולם, היא מרגישה בבית.

הטריילר ל"תחת השלג", הסרט מוקרן בירושלים

הקרנות נוספות: 
אולריקה אוטינגר – הנוודית מן האגם                     לפרטים

תחת השלג                                                      לפרטים

מחווה לאוטינגר בקונסטנץ                                   לפרטים

Home Movie - תיעוד אישי בטון עדין ומאופק

הזוכה הגדול בדוקאביב מוקרן בסינמטקים

Home Movie
במאי: ראובן ברודצקי                                                 ישראל, 2012

תיעוד אישי הוא לא דבר חדש. רק השבוע עלתה עונה חדשה של "מחוברים" הסדרה בה הגיע התיעוד האישי לרמת החשיפה הכי מרחיקת לכת. עוד עונה של חמישה גברים שמצלמת וידאו קטנה הופקדה בידיהם כדי שיצלמו כמה שיותר עם כמה שפחות מסכות לכאורה. למשתתפי העונות הקודמות ההכוונה של יוצר הסדרה דורון צברי היתה לצלם דווקא מתי שלא נעים, ממחשבה שרגעים אלה יולידו את הסצינות המעניינות ביותר. אחרי עונה ראשונה של "מחוברות" הסדרה הגיעה לשיא בעונה הגברית. הליהוק בעונה זו התאים מאוד לשיטה. על הנייר חמשת המשתתפים היו שונים אחד מהשנים ובכל זאת ההפקה הצליחה בעריכה לעשות את החיבורים ביניהם ולחלץ סיפורים דומים. עם כל הכבוד לישי גרין ולנער לואיס וליחסים המורכבים עם דמות האב בחייהם את הפוקוס קבלו מי שהגיעו מתוך עולם התקשורת והבידור: דודו בוסי, רן שריג ושי גולדן. המכנה המשותף בין השלושה הוא היותם כותבים, וככאלה היה נראה שהם חשבו מראש מה ואיך להעביר לצופים. המודעות שלהם הכתיבה תסריט כשהמנוע שלו הוא מיתוג עצמי. אצל בוסי הסיפור קצת נתקע בשתייה ובהוללות, ככה שהסדרה קידמה יותר את בתו קים לקמפיין דוגמנות ולריאליטי נוסף של צברי. אצל שריג היה נראה שמדובר בסוג של אובדן שליטה אולי שלו על חייו או אולי של ההפקה עליו, זה הספיק לתת לו פלטפורמה נוספת לחשיפה במשבצת של תוכנית אירוח לילית יחד עם בת זוגו החדשה. לגולדן הסדרה הביאה לקידום בתחום עיסוקו, לפחות מבחינת השכר.

האינטנסיביות של הסדרה הובילה לביקורות חיוביות ועוררה עניין גדול מהמצופה בקרב הקהל. עונת הנשים האחרונה ששודרה מעט אחרי המקבילה הגברית כבר היתה אנמית יותר. השינויים הפרסונליים מאחורי הקלעים והליהוק הכתיבו הורדת הילוך. היה נראה שהיחידה שמצליחה לשמור סביבה על עניין לאורך העונה היא ננה שרייר, במיוחד בפרקים של המסע לגיאורגיה. לקראת העונה החדשה היה ברור שההפקה תחפש דמויות יותר ראוותניות לעונה החדשה. על פניו רשימת המשתתפים החדשים אכן נראית ססגונית ומתאימה לפורמט, כשהחידוש הוא שהפעם אין עוד דמות של נער מתבגר ואפילו לא מישהו שלומד לבגרויות. כבר באקספוזיציה נשלפו כל התותחים הכבדים שיכולים לספק תאוות מציצנות כמו משבר האמונה של חנוך דאום, ספקות לגביי היכולת להיות במערכת יחסים אצל סקאזי ואצל ג'ייסון דנינו הולט, פער הגילאים בין גדעון לוי וחברתו ואפילו וידוי של אמירם טובים על המכות שקיבל מאביו בתור ילד ורמיזה על חיבתו להימורים. אולם משני הפרקים הראשונים נראה שלא המוחצנות הגברית הביאה להצלחתה של עונת הבחורים הקודמת. המוחצנות רק מקלה את מלכאכת המיון והעריכה, כשההצלחה תלויה בסופו של דבר ביכולת להעביר סיפורים מרגשים ואותנטיים. מהטונים המצלצלים בהם העונה החדשה נפתחה ספק בכמה רגעים אותנטיים נזכה במהלכה.

מנימוקי השופטים בדוקאביב: חזון יצירתי עם שפה
קולנועית פיוטית המצוייר ביד עדינה

אל המציאות הזו של "מחוברים" ורשימה ארוכה של סרטים שרבים מהם כבר מניתי ברשומות קודמות בחר ראובן ברודצקי להוסיף את תיעוד עולמו האישי בסרט "Home Movie". הסרט הספיק לזכות בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב האחרון ועלה לאחרונה להקרנות בסינמטקים. מול המוחצנות והבוטות של "מחוברים" הסרט של ברודצקי מצטיין בעדינות ובאיפוק. ברודצקי בן ה-31 למד קולנוע בסם שפיגל. כסטודנט הוא זכה להצלחה עם הסרט "טוליה" שזכה בציון לשבח בפסטיבל ירושלים בשנת 2006. מאז ברודצקי עבד כעורך וכמקרין בסינמטק תל אביב וחיפש רעיון לפיצ'ר ראשון. לבסוף החליט לפנות לקרקע הבטוחה והנוחה של תיעוד אישי.

מעבר לסביבה התומכת והנכונות לשתף פעולה של בני משפחתו כגיבורי הסרט, מרבית העלילה מתרחשת בדירה בה התגורר ברודצקי עם משפחתו לאחר העלייה לישראל. הצילומים בלוקיישן אחד של עולמו הקרוב איפשרו הפקה פשוטה יחסית בה ברודצקי גם צילם בעצמו את רוב הסרט וגם הפיק אותו. ברודצקי גם היה מופקד על העריכה, אך העדיף לשתף עורכות נוספות, לינה קדוש ושירי ברוכרד.

לטענת ברודצקי הבחירה בסרט אישי גם הקלה על הפנייה לגופי שידור ולקרנות. כיוצר הוא כבר הגיש הצעות לסרטים אחרים שנשללו, ודווקא עם הסיפור האישי הרגיש שהדלתות נפתחות יותר בקלות. לדברי ברודצקי ישנה מגמה ברורה של תיעוד אישי בקולנוע הישראלי הדוקומנטרי, אך לא מדובר בתופעה שלילית, והיא נובעת לא רק מהנוחות של היוצרים או מזה שאלה בלבד הסיפורים המוכרים להם, אלא גם נובעת מכך שמדובר בז'אנר בפני עצמו בקולנוע הדוקומנטרי שקיימת ציפייה מצד הקהל ומצד המשקיעים למלא אותו.

מעבר לסיבות הפרקטיות שלפיהן ברודצקי דווקא ממליץ ליוצרים בתחילת הדרך לנסות את הכיוון של קולנוע אישי הוא חושב שזה גם צעד נכון להמשך הדרך. בעיניו לפני שבאים ומבקשים מאנשים זרים לפתוח את ליבם אל מול המצלמה עדיף ליוצר להתחיל עם אותן דרישות כלפיי עצמו. מי שלא מסוגל להפתח בעצמו לא יכול לבוא באותה דרישה לאחרים. 

יש יתרונות בלעשות סרט על המשפחה
במיוחד סרט ראשון

משפחת ברודצקי הגיעה מרוסיה לישראל בשנת 2000 והתיישבה בירושלים. בדירת קרקע בקריית מנחם גר ברודצקי עם הוריו, אשתו דאז ועם בנו. מאז המשפחה האורגנית המלוכדת למעשה התפרקה. ההורים ליזה ואולג התגרשו ומצאו בני זוג אחרים, וגם ברודצקי נפרד מאשתו הראשונה. כל אחד עזב ופנה לחייו החדשים. אחרי שגם אולג עוזב את הדירה לביתו החדש הדירה הקטנה נשארת ריקה ומוזנחת. בדירה נשארו שני הכלבים הזקנים של המשפחה כשליזה מגיעה בכל יום לדאוג לצרכיהם. גם אולג בא לפעמים לבקר אותם, ודני הנכד מגיע לפעמים כדי לנגן בפסנתר החשמלי. אולג מעוניין להשכיר את הדירה הישנה כמו שהיא, בזמן שלליזה יש תכנית קודם כל לשפץ אותה על מנת שיהיה קל יותר להשכיר אותה. 

מעבר לחשיבה הרציונלית על כדאיות השיפוץ, נראה שפרק הזמן הזה נותן לכל אחת מהדמויות הזדמנות להאחז עוד קצת בדירה כמו שהיא ולהתרפק על העבר. דני רואה בדירה את הבית בו גדל וזכרונות הילדות שלו קשורים בה. אולג קשור לכורסה עליה נהג לשבת עם הכלבים לצידו. ליזה משקיעה בדירה ומשפצת כל דבר לאט עם הרבה השקעה. היא מטפחת את הדירה שהיא אוהבת ומרגישה בה בבית יותר מבכל מקום אחר עד שהיא חושבת יותר ויותר שאולי כדאי לה להשאר בה בתום השיפוצים. לכאורה ליזה שומרת בקנאות על ההסכם שלה עם אולג כשהגיעו לדירה שזה יהיה הבית רק שלהם ואליו לא יכנס אף אחד אחר. למעשה הכלל חשוב עוד יותר לראובן שבחר לעשות סרט על הדירה. בסרט הוא גם מקיים את אותו הכלל של הוריו ולא רק שהוא לא מצלם בדירה אנשים נוספים, הוא גם שומר מחוץ לפריים את בן זוגה החדש של אמו וגם את בת הזוג הנוכחית שלו.

זוהי החלטה מאוד מודעת של ברודצקי כדי להשאר נאמן לקונספט של סרט המתרחש בלוקיישן אחד. בני המשפחה יוצאים מהקפסולה של הדירה רק פעמים ספורות, פעם כדי לשחרר את הכלב מהמקלט לבעלי חיים, פעם כדי לפנות את המספרה הקטנה של ליזה בפסאז' ולאירועי החתונה. בכך ביקש ברודצקי להתמקד במה שחשוב, או כפי שהוא הגדיר "המציאות היא מאוד רחבה ומאוד מפוזרת, סרט הוא לא באמת תיעוד של המציאות אלא תרכיז דרמטי, אחרת זה לא יהיה מעניין וזה יהיה כמו בחיים".

במהלך הדרמטי סביב הדירה יש הקבלה למחזה "גן הדובדבנים" של צ'כוב. במחזה לאחר דורות ארוכים בהם היתה האחוזה בבעלות המשפחה מוחלט לכרות את גן הדובדבנים היפה שכבר לא מניב רווחים ולנצל את המגרש כדי להפיק ממנו תועלת כלכלית. ברודצקי מוסיף על ההקבלה התימטית גם במסגרת בחלוקה של העלילה לשלושה פרקים: 1. אבא מתחיל פרק ב', 2. שיפוצים, ו- 3. ההחלטה. ההחלטה כמובן היא זו של האם אם להשאר בדירה או לא. מה שיפה הוא שבעוד שההתלבטויות של ליזה נשמעות כמה פעמים, רגע ההחלטה אינו נראה, אך היא ברורה באופן חד וחלק במעבר לפרק האחרון. עוד נקודה שמסגירה את המחשבה מאחורי עבודת העריכה נראית בקטע שדני שואל את אביו איך הציע בזמנו נישואין לאמו. ברודצקי מספר לבנו שההצעה היתה דרך הטלפון, רמז מַטְרים לקטע אחר, אחד הקטעים היפים והמשעשעים בסרט, שיגיע אחר כך.

זוית חשובה נוספת בסרט הוא שרובו ככולו בשפה הרוסית. ברודצקי מתייחס לכך שזו השפה המדוברת בתוך המשפחה והוא לא רצה לפגום באותנטיות של הקשר ביניהם עם קטעים רבים בעברית. בעיניו אין ברוסית מכשלה שכן הקהל הישראלי רגיל לקרוא כתוביות ולשמוע שפות זרות. ברודצקי אפילו מוסיף שזהו יתרון כי יש קהל גדול בישראל של דוברי רוסית שלא הולך לקולנוע בגלל מגבלות השפה. הסרט שהופק עבור יֵס לא משודר רק בערוץ  יֵס-דוקו, אלא גם בערוץ דובר רוסית שהחברה משדרת בשם יס-רדוגה שבו שידורי הסרט מושכים הרבה צופים. ברודצקי קיבל כבר הרבה פידבקים מהקהל דובר רוסית שהרגיש שהסרט ממלא חלל של יצוג של המציאות הישראלית בשפה אותם הם מדברים. ברודצקי עצמו מתגעגע לשפה ומקפיד לקרוא הרבה ספרות רוסית וגם ספרות מתורגמת לרוסית. זה המקום לציין שני סרטים נוספים דוברי רוסית בחלקם מהשנים האחרונות שגם הם היו תיעוד אישי של המשפחה של היוצר "רסיסים" של יונתן חיימוביץ שזכה בקולנוע דרום ב-2008 ובתחרות הסטודנטים בדוקאביב ב-2009 ו"פילים בשלג" של אביב שיין שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. 

את שם הסרט "Home Movie" ברודצקי לא הצליח לתרגם לא לעברית ולא לרוסית. הוא נשאר עם השם באנגלית שמעביר משמעות כפולה, גם סרט ביתי וגם סרט על בית. את הבדיחה שהשם "הדירה" כבר היתה תפוס הוא שמע כמה פעמים. 

יהיה מסקרן לראות את סרטיו בעתיד

במקביל לצילומי הסרט ברודצקי צילם סרטון קצר בשם "מנטליות רוסית" לסדרת הסרטים הקשורים הקשורים למחאה החברתית "התעוררות". ברודצקי רצה להמשיך בקו דומה לחומר שאסף על משפחתו, ואחרי שהסביר לאמו ולדני על הצילומים החדשים ניצת בין הסבתא לנכד ויכוח. ברודצקי שכבר היה עם מצלמה בהיכון צילם את כל הויכוח שביטא את פער הדורות ודרך דברי האם את העמדה של רוב הציבור דוברי הרוסית שמעדיף להמנע מהבעת מחאה. לסצינת הויכוח ברודצקי רק הוסיף עוד קטע קצר בו דני נראה הולך בין האוהלים בשדרות נורדאו בתל אביב ליד הדירה בה ברודצקי היה גר באותה תקופה. טלי שמש עורכת הסדרה אהבה את הפשטות שבסרטון והוא שודר כפי שברודצקי הציע. הדמויות ב"מנטליות רוסית" הן אותן דמויות המופיעות ב"Home Movie" רק הדירה שונה, וגם הטון הוכחני והבעת הרגשות המרוכזת שבסרטון העומדים בניגוד לאיפוק בסרט הארוך.

בפרוייקט הבא שלו ברודצקי רוצה לעבוד עם צלם ועם עורך מלכתחילה, את את ההפקה הוא מבקש לשמור לעצמו. הוא רואה בלקיחת האחריות הכלכלית על עצמו דבר המאפשר גם חירות אמנותית. ברודצקי אוסף רעיונות לפרוייקט הבא, ובינתיים הוא עוד עובד כעורך וממשיך לחלק את זמנו בין ירושלים העיר ממנה הגיע בה הוא מלמד קולנוע בבית ספר תיכון לתל אביב שם הוא עדיין עובד כמקרין בסינמטק. לברודצקי יצא שם של המקרין הפדנט והמדוייק ביותר בחדר ההקרנה, ככה שבפעמים בהן יצא לו באופן אבסורדי להקרין בעצמו את הסרט שלו הוא היה יכול להיות שקט. 

אי אפשר לצפות ש"Home Movie" ימשוך את אותה כמות צופים כמו "הצלמניה" שזכה שנה לפני בדוקאביב ועדיין מוקרן לעתים בסינמטקים. זהו סרט אישי וצנוע שלא יתאים לכל אחד, אבל מומלץ מאוד למי שמוכן לנסות. הסרט יוקרן החודש פעמיים בסינמטק חולון בתאריכים 14.07 ו-17.07 ושוב בסינמטק תל אביב בתאריך 20.07. אני מקווה שבזמן הקרוב תתווספנה עוד הקרנות.

הסרטון "מנטליות רוסית" מתוך הסדרה "התעוררות"
אותן הדמויות עם טון שונה