יום רביעי, 20 ביולי 2011

רשומת ביניים - עדכונים ותגובות

אני מתכנן פוסט על שני סרטים לא חדשים, אבל מרכזיים מאוד, "אמנות בזבל" על/של האמן ויק מוניז ו"אקזיט דרך החנות" של/על האמן בנקזי. יש הרבה דמיון בין שני הסרטים מעבר לשמות הלא מוצלחים בעברית והמועמדות לאוסקר. לצערי הכתיבה התארכה והפרסום התעכב ובסוף השבוע אני חוזר לצלם לסרט שלי אחרי הפסקה, אז הסליחה עם מי שמחכה לרשומה חדשה.

מהסרטים המהנים של השנה, מקווה שעוד אגיע לכתוב עליו


תוספת מאוחרת: הרשומה שמתייחסת לשני הסרטי פורסמה לבסוף בחודש נובמבר עם ההקרנות הנוספות של "היציאה דרך החנות" בדוקאביב גליל. אתם מוזמנים להכנס לקרוא.


בינתיים אני אתייחס לכמה נקודות הקשורות לפוסטים קודמים. קבלתי לשמחתי תגובה בעקבות פרסום הפוסט על הסרט "הדמעות של עזה" מכריסטיאן שאננינג (ריבוי הנו"נים במקור) מי שהופקד על עריכת הסאונד בסרט. לדבריו, המטרה שעמדה לנגד עיניו היתה לנסות לא להשתמש בקולות ורעשים לא אותנטיים. הוא מוסיף שלעיתים לא היתה ברירה מאחר והסאונד המקורי היה באיכות ירודה בגלל תנאי הצילום, קרי הדיסטורשן בגלל ההפצצות וציוד לא מתאים או אולי גם צוות לא מיומן. לטענתו הם היו צריכים להוריד את עוצמת הקול של הפיצוצים כדי ליצור איזון וכדי לאפשר לצפות בסרט. מצד שני הוא גם ציין בכנות שביקורת דומה לשלי הושמעה נגד הסרט גם בנורווגיה. במידה ויגיעו עוד תגובות לגביי הסרט אעדכן כאן. 


תוספת מאוחרת: ויבקה לוקברג מסרה בתגובה שהיא לא הוזמנה לירושלים, והיתה מצידה שמחה להגיע. היא ביקשה לציין שהעבודה שלה על הסרט החלה אחרי המלחמה לאחר שראתה בחדשות בטלויזיה הנורווגית ילד פלסטיני שסיפר על מות אביו בזמן המלחמה.



דבר נוסף, בפוסט בו הרחבתי על סרטי היומן האישי של תומר הימן הזכרתי שימוש בסרטים ישנים שצולמו בפורמט 8 מ"מ. אותי זה מיד תופס ואני מסוגל לראות סרטים כאלה ללא קול של משפחות שאני לא מכיר. זה גם הפורמט עצמו שהוא יפה ויש בו נוסטלגיה אפילו שלי אישית אין סרטונים מהילדות שלי בפורמט הזה, וזה גם הקונספט של תיעוד לא מודע שמקבל ערך בחלוף השנים. באותה מידה זה יכול להיות צילום וידאו מקלטות ישנות או סרטים היסטוריים על פילם ישן. גם בעבודה על סרט שלי בכל פעם שאני מגיע לאיזו תערוכה היסטורית אני נתקע על עמדות הסרטונים שמציגים את החיים כפי שהיו. במידה ואמצא באיזה ארכיון שתקן קטע שמתייחס ישירות לנושאי הסרט שלי, אשמח לשלב אותו. כבר כשכתבתי את הרשומה ההיא חשבתי לסיים בקליפ חדש שמשלב בצורה יפה סרטוני 8 מ"מ מילדותו של הבמאי. הקליפ לשיר "ברזל ואבנים" של נעם רותם שבויים על ידי יותם מורציאנו משלב קטעים שצולמו בקיבוץ בו גדל ומתאימים מאוד לשיר. לצערי הקליפ לא היה מוכן לגמרי בעת פרסום אותה רשומה. הקליפ מתחרה כעת בתחרות של קשת בה ניתן להצביע און ליין. בעיני הוא בולט ביחוד שלו מול הקליפים האחרים שראיתי מהתחרות בזה שהוא לא מנסה להיראות כאילו הוא לא מכאן (כתבתי בלי להרגיש בכלל, על אף שאני בעצמי לא "כאן" - הכוונה לישראל). יש לי עוד סיבות לפרגן, יותם צילם לי כמה תרגילים בזמן הלימודים. הקליפ שלו מצטרף לרשימה של קליפים שבויימו על ידי יוצאי אותם מחזורים פחות או יותר כמו נמרוד שפירא, תמר דרכלי ואחרים. אני מקווה שהקליפים הם רק שלב לקראת יצירות יותר משמעותיות.

אני מקווה שבהמשך לא אפרסם רשומות ביניים בתדירות של פרקי לקט ב"חי בלה לה לנד".


הוספתי את הקליפ ישירות לכאן

יום שבת, 16 ביולי 2011

דמויות נודדות - המשך

 סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים - צמד  שלישי
                    חלק ב'

נמשיך בצמד סרטים שאותן הדמויות מזגזגות ביניהן ונגיע לצמד סרטים בהן מופיעות דמויות אחרות אך הם חולקים את אותו הנושא ואותו הלוקיישן. רשומה אחרונה המוקדשת לפסטיבל הקולנוע ירושלים 2011.



אותה הגברת בשינוי הסרט
סמפט פאל דווי גיבורת "סארי ורוד" ניצבת בחזית

 סארי ורוד
במאית: קים לונגינוטו                 בריטניה, הודו 2010

את הסרט "סארי ורוד" עוד תוכלו להספיק לראות בפסטיבל ירושלים במוצאי שבת. במרכז הסרט עומדת סמפט פאל דווי ההודית שלא מסכימה להשלים עם ניצול הנשים והפשיעה נגדן במחוז כפרי נידח בהודו. פאל פועלת באיזור מגוריה בלבד, אך הסרט משקף בעיה חברתית חמורה שתקפה למדינת אוטר פראדש בה נמצא המחוז ולהודו כולה. הקישור האסוציאטיבי של הודו אצל רבים מאתנו הוא של רוחניות מזמינה לצד יופי של בניינים עתיקים כמו הטאג' מהאל והעיר וארנסי שמצויים גם במדינת אוטר פראדש. אולם אווירת השנטי הזו מכסה על חברה משוסעת ומוכת אלימות. חברה בה יש חלוקה למעמדות ברורים וקבועים שלא ניתנים לשינוי. בתחתית החברה למעשה אפילו מחוץ לדירוג הווארנות, שאר המעמדות החברתיים, גם מתחת לקאסטת העבדים מצויים "המנודים" או "הטמאים". בנוסף לזה בחברה ההודית יש אפליה ברורה נגד נשים. מכאן יוצא שבתחתית של התחתית נמצאות הנשים הכפריות ממעמד "המנודים". מנקודת מוצא זו החלה סמפט פאל "המנודה" בעצמה את מאבקה למען זכויות הנשים.

בשנת 2006 ייסדה סמפט פאל את "כנופיית גולאבי" או הכנופייה הורודה. זו קבוצת העצמה לנשים שהחברות בו לובשות סארי בצבע ורוד זוהר ומחזיקות מקלות במבוק ארוכים. התדמית הלוחמנית של הקבוצה שמגולמת בנשיאת המקלות שנועדו להגנה עצמית, או בשימוש במילה כנופייה ולא מועדון או עמותה, היא לא מקרית. סמפט פאל היא מורדת בכל מוסכמות החברה. כנהוג באיזור נמכרה כילדה ונישאה לגבר מבוגר ממנה. כאישה בוגרת עשתה צעד לא מקובל היא חיה עם בחיר ליבה, תוך שהיא דואגת לכלכל את ילדיה ואת בעלה אליו היא עדיין נשואה שאינו עובד.

זה לא עניין של מה בכך בחברה בה נשים או אפילו ילדות נתפסות כחפץ השייך לבעליהן. במקרים יותר גרועים הבעל נאלץ לעבוד בעיר הגדולה, והאישה נשארת תחת מרותם המלאה של הוריו ומתפקדת כמשרתת ללא תמורה. דפוס חוזר במקרים אלה הוא מקרי אונס בהם אבי המשפחה כופה את עצמו על אשת בנו כשזה אינו בסביבה. נשים שמנסות להמלט מגורל דומה נרצחות על רקע כבוד המשפחה או מחפשות מפלט בהתאבדות. על כן סמפט פאל רואה חשיבות עליונה במלחמה בנישואי ילדות שלדעתה הם אונס לכל דבר. לצד המקרים הקשים האלה סמפט פאל עוזרת לזוגות ממעמדות שונים להנשא, דבר שהוא טאבו על פי הנורמות הנוקשות של החברה המעמדית. חשוב לא פחות הוא העזרה של פאל לנשים לרכוש השכלה. הכנופייה מפעילה בתי ספר לילדים וגם עורכת שיעורים לנשים מבוגרות בהם הנשים לומדות קרוא וכתוב. הנשים גם יכולות לקבל הדרכה מקצועית וללמוד תפירה או מלאכות אחרות כדי שתוכלנה לצאת לעבוד.

אז איך הסרט הזה שמתאר את פועלה של סמפט פאל מתקשר לדמויות הנודדות בין סרטים? הבמאית הבריטית קים לונגינוטו אינה היחידה שהתרשמה מהצבע הורוד העז ונסעה להודו לצלם את סמפט פאל. ללונגילוטו יש חזות צעירה שמסתירה את העובדה שמדובר ביוצרת המתקרבת לגיל 60 ופעילה כבר משנות השבעים. כבמאית וכצלמת מאחוריה מספר לא מבוטל של סרטים זוכי פרסים, רבים מהם עוסקים במעמד האישה. מעניין לדעת באיזה שלב של ההפקה לונגינוטו גילתה שסמפט פאל מככבת במקביל בסרט אחר. הסרט "הכנופייה הורודה" עליו חתום הבמאי האיטלקי אנריקו ביסי יצא מעט לפני "סארי ורוד". יכול להיות שלונגינוטו ידעה על הפקת "הכנופייה הורודה" ויכול להיות שהיא גילתה על הסרט האחר רק בשלב ההפצה לפסטיבלים.

הסמיכות בין הסרטים בטוח יצרה בלבול בקרב מי ששמע עליהם, כשהמלצתי על "סארי ורוד" לפסטיבל בינלאומי מסויים הבנתי מהתשובה של מנהל הפסטיבל שהוא עונה בכלל על "הכנופייה הורודה". בכל מקרה אי אפשר להתחמק מההשוואה, אנא נסו גם אתם לא להתבלבל. "סארי ורוד" הוא סרט מעקב. קולה של הבמאית נשמע כמה פעמים כשהיא שואלת שאלות או עונה בעצמה כמו באחד הקטעים החזקים בסרט בו אחת הנערות פונה ללונגינוטו ומבקשת ממנה לקחת אותה איתה ללונדון, אך הבמאית שומרת על עמדת צופה מהצד ואינה מתערבת בסיטואציות. "הכנופייה הורודה" משלב סצינות עם ראיונות פרונטליים של סמפט פאל. בראיונות פאל מקבלת במה לשחרר סיסמאות על חשיבות מאבקה ועל הבעיות העומדות מולה כמו שחיתות המשטרה. לעומת זאת ב"סארי ורוד" פאל לא נדרשת להפריח סיסמאות, הסצינה בבית המעצר מבהירה בדיוק מה כוחה של המשטרה המקומית. ההבדל בולט בפתיחה של שני הסרטים. "הכנופייה הורודה" נפתח בשקופיות אינפורמטיביות שמראות נתונים מזעזעים בהודו בכל 34 דקות אישה נאנסת ובכל 93 דקות אישה נרצחת. המידע מקבל חיזוק אחר כך חיזוק בדבריה הארוכים של סמפט פאל. הפתיחה של "סארי ורוד" היא דוגמה מעולה לפתיחה מוצלחת לסרט דוקומנטרי. זו סצינה מלאת הומור שמצולמת ברגישות בה נערה מובלת על ידי אימה לפגוש את סמפט פאל מול אסיפה של נשים בורוד. לנערה "המנודה" נמצאת בקשר עם בחור מקאסטה גבוהה יותר, אך על פי המסורת הם אינם יכולים להתחתן. הנערה מוצאת נחמה אצל סמפט פאל שמעודדת אותה ומבטיחה לה שאפשר לצאת נגד החברה. אולם לונגינוטו לא רוצה להטל בצופים, מהסצינה למרות ההומור לא מקבלים תחושה של אופטימיות. הדרך לשינוי מעמדן של הנשים או מעמדם של "המנודים" בחברה ההודית הכפרית נראית עוד ארוכה מאוד.

מצליח לרגש למרות/בזכות הפשטות "סארי ורוד"


כשיצאתי מהקרנת "סארי ורוד" בפסטיבל בחו"ל פגשתי דיפלומט ותיק שעבד שנים רבות במטה האו"ם בז'נבה וגר תקופות ארוכות במזרח. הוא סיפר שהוא מכיר באופן אישי את כנופיית גולאבי ופועלה, ואמר שלצערו על אף שהארגון מונה היום אלפי נשים מדובר רק בטיפה בים ומצבן של הנשים בהודו לא עומד להשתנות בגלל העריצות החברתית המונהגת בה. בעיניו הדמוקרטיה בהודו היא רק מעל פני השטח ולא כולם יכולים להינות ממנה. סמפט פאל היתה מיועדת להיות מוצבת במקום ריאלי ברשימה של אחת המפלגות הגדולות בהודו. המהלך טורפד בעקבות החשש שמועמדותה תבריח מצביעים גברים מאוטר פראדש בה היא דמות מוכרת. מדובר על המדינה הגדולה בהודו עם כמעט 200 מיליון תושבים.

במקרה של סמפט פאל הנוכחות של המצלמה לא מפריעה לה. היא בטוחה שכל פרסום עשוי לסייע למאבקה, ולכן היא מוכנה לחשוף גם את חייה האישיים. בסרט "סארי ורוד" יש מספר סצינות אינטימיות מאוד בהן נראית סמפט פאל האישה שמעבר לתרועות המאבק. פעם היא נראית מוטרדת מכאבי גב לצד אהובה, פעם דואגת לילדיה ואפילו פעם עם דמעות מטילה ספק ביכולת של מאבקה להצליח. אצל "הכנופייה הורודה" המתחרה סמפט פאל הפרטית לא קיימת. לונגינוטו טענה בראיון שסמפט פאל בהתחלה היתה מוכנה להקריב את פרטיותה למען המאבק, אך עם הזמן כשהפכה לדמות ידועה נראה שהיא התמכרה לפרסום. אולם כאן הבמאית הבריטית מצליחה לשמור על הדמות הראשית של סרטה ולדאוג שלא תצא בצורה לא מכובדת.

לונגינוטו נוהגת לצלם בעצמה או לעבוד עם צלמת נוספת שמגיעה איתה ללוקיישן במדינה הזרה. בסרט הנוכחי בשל בעיה של הרגע האחרון היא נותרה ללא צלמת והיתה צריכה לעבוד עם צוות מקומי. הבמאית סיפרה שהיה לזה יתרון במידת המסירות לפרוייקט הצלם לא הפסיק לצלם לרגע והתעלם מכל מבוכה אפשרית. בעיני היתרון הגדול היה הבנת השפה והמנטליות. הדבר המרכזי בסרטה של לונגינוטו הוא ההצלחה לזהות סיטואציות והיכולת להבין אותן תוך כדי התרחשות בזמן שהמצלמה מכילה אותן, אולי המתכון הטוב ביותר לסרט דוקומנטרי.

"חייה של נערה הם אכזריים, חייה של אישה הם מאוד אכזריים" משפט פסימי של סמפט פאל שמסכם תמונת המצב של הנשים ההודיות באיזורים הכפריים. למרות החום האנושי וההומור בסרט, תמונת המציאות אינה אופטימית. אפשר רק להיות בטוחים שסמפט פאל תמשיך את מאבקה ולונגינוטו תמשיך לצלם סרטים בנושאים דומים.

קים לונגינוטו במאית "סארי ורוד"



מקרה אחר של השקה או חפיפה בקולנוע דוקומנטרי יכול להיות שהדמויות שונות אבל הנושא דומה.
מה קורה שלא מדובר באותן דמויות, אך ששני סרטים מאותה עת מתארים לוקיישן ונושא זהים?


אותם הפנים אבל לא אותו פרצוף

  איש  לא יצא משם כפי שנכנס

מלכודת גואנטנמו

במאי: תומאס סלים ואלנר                     גרמניה, קנדה, שווייץ 2011

לסרט שהקרנותיו בפסטיבל הקולנוע ירושלים כבר היו, היה אפשר לקרוא "מפרץ החזירים: הקללה השחורה". הסרט מספר איך השהייה במתקני הכליאה והחקירה של צבא ארצות הברית באי קובה פגעה בחייהם של כל מי שהיה שם. איש לא יצא משם כשהיה וזכה לנהל חיים נורמליים: לא מוראט קורנז האזרח הגרמני ממוצא טורקי שנעצבר בפקיסטן בחשד למעורבות באל קעידה, לא דיאן ביוור הפרקליטה הצבאית שהכשירה שיטות של עינוי במסגרת החקירות ולא מתיו דיאז שהגיע אחריה שפרקליט צבאי ומסר לארגוני זכויות אדם רשימות עם שמותיהם של העצירים במקלט. קורנז היה עצור 5 שנים במתקן מבלי שהועמד לדין. תמונותיו מהתקשורת הגרמנית פוגש את אימו כאשר חזר מהמעצר עם שיער ארוך וזקן פרא זכורות לכל שם. מאז הוא לא מצליח לחזור לחייו. אימו שניהלה מאבק בן 5 שנים לשחרורו עדיין מנסה להבין אם מאבקה המסוקר פגע בבנה או האיץ את שחרורו. ביוור תזכר כאישה שחתומה על צו המאפשר שיטות חקירה כמו שימוש בכלבים להפחדת עצירים עירומים. בסרט נרמז שגם היא שעדיין מצדיקה את החלטותיה המשפטיות סובלת מהפרעות פוסט טראומטיות אחרי שהבינה איך אלה הובילו לפגיעה בעצירים. דיאז הועמד לדין וריצה מאסר של חצי שנה. מאז חייו נתקעו והוא לא מוצא עבודה, אפילו לא בקרב ארגוני זכויות האדם שהתנערו ממנו.

הבעיה של הסרט היא שהרגע ספרתי כמעט כל מה שמתרחש בו, זה לא רק אני, גם בתכניית הפסטיבל הכל רשום וכנראה בכל מקום בו הוצג הסרטים תוארו אותם פרטים. יש בסרט רגעים נוספים שבהם קורנז נראה מתהלך כרוח רפאים וביוור מוצאת קריירה חדשה מפתיעה, אבל הסרט לא מצליח להתרומם הרבה מעבר לכתבה ארוכה. 

 מוראט קורנז כפי שנראה כשחזר לגרמניה

הסיבה שבכל זאת מעניין לדון בו היא שהוא מזכיר קצת את אחד הסרטים הדוקומנטריים המדוברים ביותר של השנה האחרונה "4 ימים בגואנטנמו". הסרט של לוק קוטה הקנדי ופטריסיו הנריקז הצ'יליאני שחי בקנדה נקרא בשמו הארוך "האמת לא תמצא חן בעינייך: ארבעה ימים בתוך גואנטנמו". הסרט זכה בציון לשבח באידפא הפסטיבל החשוב ביותר לקולנוע דוקומנטרי. יש בו שימוש בקטעי חקירה מגואנטנמו של העציר עומר חאדר בעל האזרחות הקנדית על ידי חוקר קנדי. הסרט נפתח בפגישה הראשונה של חאדר עם החוקר הקנדי תחת הכותרת "תקווה". החוקר פונה אל חאדר כאל חבר ומציג את עצמו כקנדי. חאדר שנמצא כבר תקופה במתקן הכליאה שמח לפגוש במישהו מטעם הרשויות הקנדיות ובטוח שסוף סוף מישהו בא לקראתו ואפילו דואג להביא לו סנדוויץ' מסאב וויי. מהר מאוד חאדר מבין שזו רק עוד חקירה, שוקע לדכאון ומסרב לשתף פעולה.

להבדיל מקורנז הטורקי שנעצר בפקיסטן רק על בסיס חשדות ולא הוכחה מעורבותו בשום ארגון הקשור לאל קעידה או לטאליבן, חאדר הנער בילה במחנות אימונים לצד לוחמי אל קעידה. חאדר נתפס בתום קרב כשהוא פצוע על סף אבדן הכרה. החיילים האמריקאים התפלאו שהנער שסבל משני חורי ירי פתוחים בחזה דובר אנגלית. קציני מודיעין זיהו מייד את הפוטנציאל המודיעיני של מי שנפל בחלקם. נער צעיר דובר אנגלית רהוטה שגדל לסירוגין בטורונטו ובמחנות אימונים של לוחמי אל קעידה. אביו שהיה כביכול פעיל ארגוני צדקה היה מקורב לבכירי אל קעידה ונהרג בקרב אחר. כשחאדר החלים הוא הועבר לגואנטנמו והיה לעציר הכי צעיר במחנה. הוא הקטין הראשון שהואשם בפשעי מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה. הוא הודה בהרג חייל אמריקאי, ובהמשך חאדר שלח את התנצלותו לאלמנה על הסבל שגרם. ועם זאת עדיין מדובר בילד בן 15 שאפשר לחשוב שמניפולציה של סנדוויץ' מסאב ווי או המבורגר ממקדונלדס תעבוד עליו.

חאדר הוא דמות מורכבת. לי אין את האפשרות לחבב או להבין מישהו שכילד להכין מטענים ולהטמין מוקשים במחנות בפקיסטן ובאפגינסטן, וזה אחרי שאת רוב ילדותו העביר בקנדה. עדיין הסרט מצליח להיות להשאיר רושם חזק. הסרט כולו מבוסס על קטעים מחדר החקירות שצולמו על ידי שלוש מצלמות אבטחה נייחות באיכות וידאו נמוכה. לא רק שאלה קטעים אותנטיים הם מוצגים בצורה גולמית מאוד שנראית כמו מסך מפוצל מחדר הבקרה של המתקן בגואנטנמו. הצופים מקבלים תחושה כאילו הם בטוח האירוע עצמו. לאורך הסרט אין שינוי בזויות הצילום של שלוש המצלמות. בין קטעי החקירה משובצים ראיונות עם מומחים למשפט או עם אנשים שהיו במתקן גם מי כשומר ומי כעציר ועם אחותו ואימו של חאדר, כששתי האחרונות עוטות בורקות. הראיונות מתקשרים לקטעי החקירה הנראים, והקטעים משתלבים היטב זה בזה. העשייה הקולנועית הפשוטה לא מורידה מערכו של הסרט, אלא דווקא מחדדת את העניין שבו.

כאן אפשר להתייחס שוב אל סרט אחר על נושא זכויות האדם ולכאורה נראית בו בחירה ויזואלית לא שגרתית, "הגל הירוק" שמשלב אנימציה בסרט דוקומנטרי, או כפי שכבר כונה "ואלס עם באשיר" האירני. עלי סמאדי אהדי הבמאי נראה בחור נחמד, אך הסרט שזכה בציון לשבח בירושלים במסגרת ברוח החופש נראה גולמי מדי. קטעי האנימציה רחוקים מאוד מהעושר הויזואלי האדיר של "ואלס עם באשיר", וגם העריכה לא קולחת. "הגל הירוק" הזכיר לי עבודת וידאו של האמן שון סניידר שנקראה "Untitled (Index IR 3958_Iran / Election Protest)". העבודה הכילה קטעים שצולמו בזמן ניסיון המהפכה הירוקה על ידי מפגינים אירנים באמצעות מכשירי טלפון ניידים והיא הוצגה בארץ במקלט צר וחשוך במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון בו עבדתי. גם הבחירה החזותית המיוחדת של "4 ימים בגואנטנמו" נראית מתאימה לעולם הוידאו ארט. יהיה מעניין לראות את הסרט כחלק ממיצב תלוי חלל.

 מעביר תחושה שאנחנו נמצאים במקום "4 ימים בגואנטמו"

שני הסרטים "4 ימים בגואנטנמו" ו"מלכודת גואנטנמו" מתייחסים לאותו לוקיישן, ואפילו מתייחסים אל הלוקיישן כאל דמות מרכזית בסרט. נקודת השקה חשובה נוספת היא ששניהם נעשו כקופרודוקציות עם חלק עיקרי לקנדה. מקנדה לא יצאו רק תומכי אל קעידה, היא עצמה חברה בקואליציה של מדינות המערב ומחזיקה חיילים בשטח אפגניסטן. לסרט "מלכודת גואנטנמו" יש גם מעורבות ישראלית. עמית ברויאר שפעילה כיום בטורונטו היא מפיקה שותפה בו. בעבר ברויאר עבדה כמפיקה לצד אייל סיון ויואב שמיר.

בגזרת גואנטנמו נראה שלא היתה ברירה להתפשר על הסרט הפחות מעניין. "4 ימים בגואנטנמו" כבר שודר ביס דוקו לפני ארבעה חודשים. מה שהותיר לאוצרי הפסטיבל לבחור ב"מלכודת גואנטנמו" שמתחרה על אותה המשבצת. בהקשר של סמפט פאל וכנופיית גולאבי לעומת זאת, בחרו אוצרי התכנייה, שהעדיפו את "סארי ורוד" ולא את "הכנופייה הורודה", בסרט היותר מוצלח.

יום חמישי, 14 ביולי 2011

דמויות נודדות

סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים - צמד  שלישי
                    חלק א'


איך תחביב הסקווש של נבו קמחי קשור ללבישת סארי ורוד?    רוב הקוראים נמצאים עדיין באוהלים במחאה נגד שכר הגבוה בערים בישראל, אז בינתיים אני אעלה את חלק א'.

קמחי במרכז מתוך "בוקר טוב, אדון פידלמן"



מה קורה שאותן דמויות מופיעות בסרטים שונים? היש דרך להבטיח שהדמויות בסרט אחד לא יופיעו במקרה גם בסרט אחר?


נתחיל בקולנוע עלילתי

התסריטאים בודים דמויות ומפתחים עלילות. הם יושבים וכותבים, ואז באים הבמאים מוסיפים פרשנויות, מחדדים את הדרמה ובוראים עולם אסתטי שלם. אז מגיעים המלהקים ומחפשים את האנשים במוכשרים ביותר שיישמו את אותה תוכנית פעולה. השחקנים הנבחרים מפיחים חיים ומול המצלמה לפי הנחיות הבמאי הם הופכים את הסרט למשהו מוחשי. בסוף באים העורכים ומרכיבים לנו מחדש את אותן פיסות מוחשיות לסיפור אחד, סיפור שבו נבו קמחי משחק סקווש.

סביר להניח שרוב חובבי הקולנוע שמעו על חיבתו של נבו קמחי לסקווש, או שיצא להם להווכח בה בשניים מהסרטים הגדולים של השנה "הערת שוליים" של יוסף סידר ו"בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני. התיאור הרומנטי בו פתחתי לא מתאים במאת האחוזים למה שמכונה תעשיית הקולנוע הישראלית, בה לרוב הבמאי הוא גם התסריטאי או לפחות שותף בכתיבת התסריט. הבמאי גם בטח טרוד בענייני גיוס הממון, ככה שהוא מאוד עסוק גם לפני ההפקה עצמה. ככה שאי אפשר לבוא אל הבמאים בטענות לגביי פאשלות מסוג זה. עשיית סרטים בארץ אינה דבר זוהר. גם אל השחקנים אי אפשר לבוא בטענות. במציאות המקומית הם לא במצב שבו הם יכולים לדחות פרוייקטים, ואז הצופים מקבלים את אותה ריימונד אמסלם שתחזור בקרוב בעונה חדשה של "טקסי דרייבר" גם בסרטים "רסיסי אהבה" וב"אחותי היפה" שמתמודדים באותה קטגוריה בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

כשאותו יוסי מדמוני נשאל לגביי ליהוקו של עוז זהבי בסדרה "חיים אחרים" הוא סיפר שהיה חשוב לו למצוא שחקן לא מוכר, כדי להעניק מימד של אותנטיות  לסיפורה של הדמות. במקביל דובר קוסאשווילי פקד בעצמו בתי ספר למשחק לחפש פרצופים חדשים לסרטו "התגנבות יחידים", ובחר בזהבי לתפקיד ראשי. גם לקוסאשווילי וגם למדמוני היה ברור שהם על הולכים על בטוח, ומדובר באלמוניות זמנית רגע לפני שזהבי יהפך לכוכב. הם לא תיארו לעצמם שזה יקרה כל כך מהר עם הפריצה של "עספור". במקרה של זהבי גם קשה לומר כי מדובר בחשיפת יתר, עוד הולכת להיות לשחקן קריירה ארוכה. גם אמסלם שחקנית טובה, וסביר להניח שלא תטבע תחת הגל הנוכחי, אבל עדיין מעניין לחשוב על מה חשב נבו קמחי כשקרא את התסריטים של התפקידים ומה אמר בתגובה ליוצריהם.


אני כבר מכיר את הילדים האלה - האחים הימן

נדידת דמויות בסרט דוקומנטרי

כל זה אולי מראה על שמרנות של מי שאחראים על הליהוקים בסרטים ישראליים, אך מדובר רק באנקדוטה משעשעת של צירופי מקרים. מה קורה ליוצרים דוקומנטריים כשהם מגלים שהדמויות שלהם נודדות גם לפרוייקטים אחרים זו שאלה אחרת. בסרט דוקומנטרי אין שחקנים, והדמויות הן הגיבורים עצמם כפי שהם מתפקדים בחיים עצמם. זה אומר שאם אותה דמות מופיעה בשני סרטים, אז יהיו שני סרטים בהם נקבל את אותו סיפור או סיפור דומה מאוד.

כשמדברים על סרטים תיעודיים עם אותן דמויות בהקשר המקומי העכשיווי אי אפשר שלא להזכיר את תומר הימן. בשנתיים האחרונות קבלנו ממנו את "בדרך הביתה" סדרה בעלת שמונה פרקים ששודרה ביס דוקו, ועוד שלושה סרטים שכביכול עומדים בפני עצמם: "I Shot My Love", "למלכה אין כתר" והסרט "בדרך הביתה". אותם חומרי הגלם עמדו לרשות תומר הימן ואחיו ברק שליווה אותו כמפיק בכל השלבים. האחים טוענים שהיו להם 700 שעות חומר גלם כשניגשו להתחיל למיין לקראת עריכת הסדרה, וזה לא כולל את החומר שהתווסף עבור הסרט "I Shot My Love" שאפשר להתייחס אליו כאל הפרק התשיעי בסדרה. הסדרה נחתמה עם הופעתו של אנדראס והסרט מוסיף את סיפור אהבתם של אנדראס ותומר. הסרטים "למלכה אין כתר" ו"בדרך הביתה" היו פרקי המיטב, תמצות הפרוייקט עבור רשת.

באופן אישי אני מחבב יומנים אישיים, מדוד פרלוב ועד עמית גורן, כל עוד אין הרגשה שנכפה על הצופים להציץ למה שהיו מעדיפים להשאיר חסוי או מעומעם. אצל הימן הגבול הזה נחצה כמה פעמים, לדוגמה עם בן זוגו שנקלע למצוקה פסיכיאטרית או בכמה רגעים של חשיפה פיזית מוגזמת של אימו. הימן גם זכה להכרה גדולה על תיעוד חייו ומשפחתו. הסדרה זכתה בפרס הסדרה התיעודית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים 2009, "I Shot" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר באורך עד שעה בפסטיבל הוט דוקס 2010 ו"למלכה" הוקרן בתכנית הפנורמה בפסטיבל ברלין 2011.

את רוב פרקי הסדרה ראיתי בסינמטק תל אביב, והאולם היה מלא למדי גם אחרי הבכורה החגיגית, את שאר הסרטים ראיתי כבר בגרמניה. אולי זו הסיבה שהתחברתי אליהם למרות ההרגשה של כפילויות וחפיפות. בלי לבדוק שוב את השורה הזו, אני יכול לומר שבכל אחד מהסרטים וגם בסדרה מופיע הקטע בו אחיינו של הימן אומר "בכל דור ודור צריך להתחתן", וזו בוודאי לא הרפליקה היחידה שמופיעה מספר פעמים. אחרי כמה פעמים שראיתי את האח הבכור לבית הימן סופר בשיר "אחד מי יודע" הרגשתי שחגגתי בעצמי מספר לילות סדר אצל המשפחה. זו אחת הנקודות שעוררו הזדהות מהסיבה שאת החגים האחרונים חגגתי בחו"ל לצד חברי הקהילות היהודיות שאותן אני מצלם לסרט שלי. העובדה שבגולה חוגגים את ליל הסדר פעמיים, לא פיצתה על המרחק ממשפחתי. יכול להיות שתומר הימן פשוט למד עם הזמן ללחוץ על נקודות הרגש לא רק של אימו בראיונות איתה, אלא גם של הצופים. אין ספק שכדוקומנריסט במהלך הפרוייקט השאפתני הזה הוא שיפר מיומנויות. כנראה שגם הוא חושב ככה. בראיון אחרי צאת "סינדרלות" בשנת 2007 הימן טען שהוא נאלץ לדחות הצעות ללמד, כי הוא לא מרגיש שיש לו מה ללמד. מאז הוא התחיל ללמד עשייה דוקומנטרית בבצלאל.

נראה שהימן הגיע ליכולת לערוך סיפורים מרגשים מחומרים לא מיוחדים כמו בלבולי שפה של אחייניו שהיגרו לארצות הברית. יוצא מהכלל הוא "בדרך הביתה" הסרט שהופק עבור רשת, שנראה כמו לקט משעמם של הסדרה, ללא הרגש, ללא ההומור וללא מידת הביקורתיות שמופיעים בכל שאר היומנים האחרים של הימן. את הפתיחה של הסדרה "בדרך הביתה" הקרנתי לתלמידים שלי בתור דוגמה מעולה לשילוב של נושאים וסמלים: משפחה, ארץ-ישראליות, צבא, יציאה מהארון ועיסוק בעשייה קולנועית עצמה, ושילוב של פורמטים: 8 מ"מ, וידאו ישן וצילום דיגיטלי. הסרט לעומת זאת, נראה כאילו מישהו חשב שמה שמיועד לצופי יס דוקו צריך לעבור הפשטה ודיאטה עבור צופי ערוץ 2. 

גדלו מול עיננו והפכו לבני בית בכל בית בישראל


הימן, אחיו ואחייניו זו דוגמה שמראה במשהו את הבעיתיות של הופעת אותן הדמויות במספר סרטים דוקומנטריים או חזרה על אותם סיפורים בסרטים שונים. אולם זו לא בדיוק דוגמה מייצגת, שכן מדובר בז'אנר של יומן אישי. גם אם לא תכנן מראש להוציא את הסיפור בגירסאות שונות, הימן היה מודע לזה בשלב העריכה. מקרה אחר שונה בתכלית הוא שמצלמים סרט, נכנסים חדר העריכה, מגישים לפסטיבלים, מתקבלים ושם מגלים שמישהו בדיוק עשה סרט דומה והשתמש באותן הדמויות. לפעמים מגלים את זה בשלב הצילומים. מוצאים רעיון לסרט, מפתחים אותו, כותבים תסריט (לאלה ביננו שעובדים עם תסריט), מגישים לקרנות, מגייסים גופי שידור, יוצאים להפקה בקצה העולם ומגלים שהאותנטיות הראשונית של הדמויות נעלמה כי הגענו בדיוק אחרי צוות צילום יותר זריז מארץ אחרת.

מקרה כזה קרה לבמאית מרסדס סטלנהוף במהלך הצילומים שלה בכפר הצועני גְלוֹד ברומניה במה שיצא בסוף בסרט "כרמן פוגשת את בוראט". לדבריה, הבמאית ההולנדית הגיעה במקרה לכפר המבודד והחלה לצלם את תושביו כשהיא מתרכזת בשאיפותיהם. מראש תוכנן שימי ההפקה יתפרסו על תאריכים שונים כדי שיהיה גיוון באירועים ובעונות השנה. באחת מגיחותיה החוזרות לגלוד סטלנהוף נתקלה בבעיה חדשה. תושבי הכפר לא נאותו לשתף בחייהם את הבמאית וציוותה. לא רק שהם התנו את צילומיהם בתשלום, דבר בעיתי שלעצמו בצילום דוקומנטרי, גם אלה שכן הצטלמו החלו לעשות פוזות מול המצלמה כפי שצוות הצילום האחר הדריך אותם. 

זה לא ההוא מהסרט? מתוך "כרמן פוגשת את בוראט"

אותו צוות הצילום היה צוותו של סשה ברון כהן שצילם בכפר את הפתיחה המפורסמת לסרטו "בוראט". מה שגרם לתפנית של מאה שמונים מעלות בתסריט של הסרט. מאותו רגע סטלנהוף ופיטר ואן הויסטי, מפיק הסרט, עברו מתיעוד המצוקות של תושבי גלוד לתיאור מאבקם של התושבים בסשה ברון כהן שניצל אותם. ברון כהן הרוויח מבוראט עשרות מיליוני דולרים בעוד שתושבי הכפר שהשתתפו בסרט קבלו כיורו וחצי עבור יום צילומים. התוצאה היא סרט משעשע למרות קטעי הוייס אובר הלא אותנטיים של תיאור החלומות של הדמויות, בעיה שמוכרת לנו גם מ"הדמעות של עזה" עליו כתבתי בפעם הקודמת. אפילו אם היוצרים לא הכניסו לדמויות מילים לפה, הסיטואציה גרמה להן ככל הנראה להגיד מה שמצופה מהן להגיד. יתכן שפשוט לא היה להם שום דבר מעניין להגיד והתנאים שבהם הוקלטו גרמו להם לתחושה לא טבעית. זו בעיה שמאפיינת סרטים בהם היוצרים מתארחים במקום עם מנטליות שונה, בעיקר אם הם רואים בתרבות המקומית פחותה מזו שלהם. 

לאיזה סרט תושבי הכפר גלוד היו מנוצלים?

הביקורות בקרב קולנענים מרומניה היו אפילו חריפות יותר, וכמה מהם טענו שהסרט עשה שימוש ציני בתושבי הכפר שחמור בהרבה ממה שברון כהן עשה. לטענת המבקרים סטלנהוף ואנשיה עוררו בתושבי גלוד תקוות שווא שיש ביכולתם להתעשר, והם אלה שיזמו את כל ההתרחשויות בסרט כולל הנסיעה חסרת הסיכוי של משלחת התושבים ללונדון למשרדי "פוקס המאה העשרים" מפיקי הסרט. על כל פנים, המקרה הזה גם אם לא מדובר בו על שני סרטים דוקומנטריים שהשתמשו בסיפור דומה, מראה את הבעיתיות שהחשיפה למספר צוותי צילום יכולה להוביל בגלל השינוי במודעות מול המצלמה.

הפגיעה בקשר עם הדמויות או השינוי החיצוני בהתרחשויות בגלל חשיפת יתר למספר צוותי הפקה זו בעיה אחת שנוגעת ליוצרי אותם הסרטים ומחייבת אותם למצוא פתרונות. אולם בעיה לא פחות משמעותית מצויה בקרב הצופים עצמם. בסרטים דוקומנטריים הרי אין שחקנים והם אמורים להעביר פיסות מציאות. כאשר לא מדובר בתיעוד חייהם של סלבריטאים, כמו ברוב סרטי התעודה, מתפתחות אצלנו ציפיות לקבל סיפור חד פעמי, מפגש יחודי עם הדמויות. אם נראה שני סרטים עם סיפורים דומים ועם אותן הדמויות מאותה תקופה, משהו באותנטיות של הסרט בעיננו יפגע. 

אולי בעצם הוא היה שם קודם? בוראט בגרסה ישנה יותר

אם כן, מה הסיכוי ששני צוותי צילום ממקומות שונים בעולם יגיעו לעשות סרט על אותה אישה בכפר נידח בהודו? מסתבר שזה דווקא יכול לקרות. בקרוב יפורסם חלק ב' שיפרט על צמד סרטים המוקרנים בירושלים.
 

יום שישי, 8 ביולי 2011

שני פנים לסכסוך


סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים - צמד שני

בהמשך לרשומה הקודמת, גם הפעם אתייחס לצמד סרטים המוקרנים בפסטיבל הקולנוע ירושלים הנערך בימים אלה, כדי לעזור למי שמתלבט לעלות לירושלים ולראות סרטים. צמד הסרטים מהרשומה הקודמת היה מקטגוריית "ברוח החופש" של פסטיבל. הצמד הנוכחי נמצא תחת קטגוריית "קולנוע תיעודי". לא הבנתי ממש היכן עוברת ההבחנה בין הקבוצות. החלוקה כנראה מאפשרת להכניס יותר סרטים לתוכנייה, כאשר הסרטים מקטגוריית "קולנוע תיעודי" לא מתחרים על אף פרס. 
הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כבר ז'אנר בפני עצמו בעולם הקולנוע, זו כבר לא עובדה חדשה. אין כמעט יוצר קולנוע מקומי שלא מקדיש לפחות סרט אחד מהפילמוגרפיה שלו לנושא. בירושלים מוקרנים השנה כמה סרטים חדשים מהז'אנר: "מותרות" של דוד אופק, "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ, "בטון" של נורית קידר, "בני דודים לנשק" של נעמי לבארי וגם "אודם" העלילתי של יהונתן סגל שכבר עשה הרבה כותרות הרבה לפני שהוקרן בישראל.
אולם זה לא אומר שכדי לעסוק בנושא חייבים להיות ישראלים או פלסטינים. לדוגמה גורן אולסון במאי הסרט "מיקסטייפ של הכוח השחור: 1967-1975" הפיק סרט תיעודי הנוגע בתוצאות של שנת 1967 בזירתנו המקומית על אהבתם החוצה גבולות וחומות של יסמין ואוסמה. אולסון לא לבד, מקרה יותר ידוע הוא ביקורו של לואי תרו בארץ המתנחלים. הקולנוענים שביננו כבר מכירים את התופעה, בערך אחת לחודש מתפרסמת פנייה של יוצר מחו"ל שהחליט להגיח לראשונה לישראל ולצלם סרט שיפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בחמישה ימי הפקה ומחפש צוות אדיב. היתרון של אותם יוצרים הוא ביכולת לבחון את הדברים ממבט חיצוני, אך החיסרון השכיח הוא הליכה בעקבות הסטריאוטיפים ובעיות שפה ותקשורת מול שני הצדדים.
גם לירושלים הגיעו שני סרטים מהז'אנר החם "(לא) נושא לבדיחות" הצרפתי לצד "הדמעות של עזה" הנורווגי. הראשון הוא סרט דל תקציב שמחפש סיפורים קטנים דרך מסע בעקבות ההומור הפלסטיני, והשני הוא סרט עתיר תקציב שמבקש להראות את המעיים המרוטשים של הצד המכוער של המלחמה.

הומור פלסטיני?

יש לך בדיחה? רוסו בפעולה

(לא) נושא לבדיחות
במאית: ונסה רוסו                                 צרפת 2010

ונסה רוסו למדה היסטוריה של המזרח התיכון וספרות ערבית בסורבון. רק אז היא הגיעה לעשיית סרטים. בתחילה עזרה לאחרים כתחקירנית בתור דוברת ערבית, ואז כשהגיעה לשטח לעבוד על סרט ברשות הפלסטינית עלה לה הרעיון לסרטה שלה. היא התרשמה מהפועלים שמחכים לפנות בוקר במחסום ובמקום להתלונן הם מספרים בדיחות עם הומור עדין וסרקסטי. אילו רוסו לא הבינה ערבית, היא לא היתה יכולה לתקשר ככה בצורה בלתי אמצעית עם האנשים מהשורה, וגם לא להבין את הניואנסים הקטנים. זו ההצלחה של הסרט, היכולת של רוסו לשמוע ולצלם בחופשיות כזו. היא לא עשתה זאת לבד. יחד איתה יצא למסע ליקוט הבדיחות הצלם פיליפ בלאישה, צלם מחסומים משופשף, שמצלם באופן קבוע לאבי מוגרבי את סרטיו. הבעיה של הסרט שהוא נראה לפעמים כאילו הוא עשוי מקצוות שנותרו מעריכה של פרוייקטים אחרים, יש אחידות בפורמט בו רוסו ניגשת לאנשים ומבקשת לשמוע בדיחה, אבל התוצאה לא אחידה. לפעמים היא מקבלת בדיחה מתובלת בסיפור אישי מעניין ולפעמים הסיטואציה כולה נראית מביכה ולא טבעית. הסרט לא מצליח להתרומם וקצת נתקע על נקודת ההתחלה, כמו שהתחלנו לראות את הסרט ככה גם נצא, רק אולי מעט יותר אופטימיים.

לומדים ערבית מדוברת בסורבון, ונסה רוסו

מצעד הגופות

הדמעות של עזה
ויבקה לוקברג                           נורווגיה 2010

בהתייחסות לסרט הזה חייבים להתחיל באזהרה. האזהרה המאופקת בתוכניית הפסטיבל אינה מספיקה. מדובר בסרט שחלקים גדולים ממנו לא ניתנים לצפייה. ראיתי אותו בבכורתו האירופאית באידפא, וניסיתי שוב לראות אותו לבד בבית. בקטעים שבאולם הקולנוע אנשים השפילו מבט או עצמו עיניים, בבית מצאתי את עצמי במטבח או בחדר השני מחכה שהמוזיקה ורעשי הפיצוצים יפסיקו. הסרט למעשה משלב שני ז'אנרים דוקומנטריים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני לצד אחד הז'אנרים החמים במסורת הסרטים שמגיעים הישר מהחזית באפגניסטן סרט בין הבתרים. אלה סרטים שלא מסתפקים בדיווחים על המלחמה ובראיונות בדיעבד, אלא במראות של גופות מבותרות וילדים שרופים שעורם עדיין לוהט. 
לכאורה זהו סיפורם של שלושה ילדים מעזה שנקלעו לאש התופת של המלחמה בעזה ובדרום בסוף שנת 2008. אמנם לוקברג התחילה לצלם את יחיא, אמירה ורסמיה עוד לפני המלחמה, אבל לפחות בשלב העריכה המוטיבציה שלה עברה לחשיפת זוועות המלחמה הישר מבפנים. המראות קשים ומזעזעים עד כדי שהכוונה לא ברורה. בזמן הצפייה התחושה היא כמו בסצינה המפורסמת מהסרט "התפוז המכני" בה עיניו של מוחזקות פתוחות לרווחה מול תמונות זוועה ממחנות הריכוז ומעשה אונס. הצבא הישראלי מוצג כמו תלתי הרגל ב"מלחמת העולמות" וזורע רק הרס ומוות, וגם הפלסטינים לא יוצאים מהסרט טוב כשגופות של ילדים מונפות בגאון לשלהוב ההמון. הכוונה לא לתמונות שאנחנו מכירים מלוויות מאורגנות, אלא לגופות שנשלפות מבין ההריסות ומוצגות באימפולסיביות. 
בזמן המלחמה לוקברג לא הורשתה להכנס לעזה, והיא השתמשה בתיעוד של צלמים מקומיים. חלק מהתמונות היו מוכרות לי כבר מימי המלחמה מהערוץ אל ג'זירה. לעיתים להעצמת האפקט המראות מלווים במוזיקה שתשמע מוכרת לצופים האמיצים. על המוזיקה המקורית אחראית ליסה גררד שליוותה בקולה את הסרט "גלדיאטור", התוצאה המוזיקלית לא שונה. לוקברג לא הסתפקה בסאונד המקורי מזירות ההתרחשות ושלחה את הסרט לעיבוד נוסף בסטודיו הוליוודי שמתמחה בסרטי אימה. יצא לי לשאול אותה לגביי זה והיא אמרה שבתור יוצרת קולנוע היא בעלת החופש להחליט היכן להעצים את הסיפור ולתת לו עוד נוכחות. אני לא הצלחתי להחליט מה הפריע לי יותר העובדה ששמתי לב שקולו של החתול המטייל בין ההריסות מודבק וכמה מהרעשים של הזכוכיות הנשברות נשמעים כאילו הוקלטו על ידי יגאל שילון ולא בהוליווד, או שהבעיה היא שהם פשוט לא הוקלטו בעזה. 
לוקברג ביימה כבר מספר סרטים מאז עברה מהצד הקדמי של המצלמה כשחקנית, אך "הדמעות של עזה" נעשה אחרי הפסקה של יותר מחמש עשרה שנה בהן התמקדה בכתיבת ספרים. שאלה מעניינת היא מדוע דווקא הפרוייקט הזה החזיר אותה ועוד בכזו ההתלהבות לעולם הקולנוע. כמו "הגל הירוק" המאכזב שהוא בעיקר אוסף של תסכיתים עם סקיצות לרישומי אנימציה, גם "הדמעות של עזה" מעורר סקרנות לא בגלל הקולנוע שבו. "הגל הירוק" מספק הזדמנות לפגוש בפסטיבל יוצר אירני אמיתי, גם אם דרכונו הוא גרמני, וההקרנה של "הדמעות" מספקת תשובה שבטח עולה בכל פסטיבל אחר, האם הקרנה של סרט כזה תתאפשר בישראל? אני מניח שלו לוקברג תדבר מול קהל בישראל אימרותיה יהיו מעודנות לעומת התכיפות בה היא השתמשה במילה שואה. בכל מקרה למחפשים כותרות וסנסציות בפסטיבל, סיכוי גדול שהם ימצאו אותן בסרט הזה ולא בהקרנות "הגל הירוק". סרטים כאלה לא ניתן לשפוט בצורה אובייקטיבית, אבל דעתי היא ש"הדמעות" לא נועד עבורנו הישראלים שנראה מה נעשה בצד השני תחת אש. המצדדים במלחמות הרי לא יטרחו לצפות, ולמשוכנעים בשלום הסרט יסב רק כאב לב. 

לוקברג מימיה כשחקנית

אז אחרי סרט אחד מעט בוסרי וסרט אחד מאוד בשרי, יצא אולי שעדיף להשאר עם המתחרים המקומיים בז'אנר הסכסוך. רענן אלכסנדרוביץ חוזר גם הוא אחרי תקופה ארוכה בה לא ביים ישר לתוך קלחת הסכסוך, דוד אופק מעורר עניין כמעט בכל פרוייקט שלו, נורית קידר מגיעה מצויידת בצלם מעולה – גיורא ביח ולסרט של נעמי לבארי נשמע שיש סיפור מעניין. לו הייתי חייב לבחור רק מבין הבדיחות לדמעות, הייתי מעדיף מעט אופטימיות על פסימיות מוחלטת.

נושא הרשומה הוא בעייתי לכתיבה, ויכול להיות שאקדיש לו עוד זמן מחשבה ואערוך שינויים. אני גם אשמח לשמוע את דיעותיכם, לא על המלחמה בעזה, אלא יותר מה דעתכם על שימוש מלאכותי בפולי ובאפקטים בסרט דוקומנטרי שמוצג כריאליסטי לחלוטין.

יום חמישי, 7 ביולי 2011

נתחיל בצמדים

סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים - צמד ראשון

הנה בעיה שכיחה, מתכננים להגיע לפסטיבל הקולנוע ירושלים ומתקשים לבחור לאילו הקרנות ללכת. כשפותחים את התוכנייה ורואים את רשימת הסרטים קשה להחליט מה כדאי. לא רק שהרשימה ארוכה גם השמות והנושאים לפעמים דומים. הסקירות באתרים המסחריים בדרך כלל מתייחסות לשמות הגדולים, אבל אחד הדברים הכייפים בפסטיבלים היא להחשף לסרטים שלא בהכרח שמענו עליהם קודם. אז בפוסטים הבאים אני אעשה טיפה סדר לגביי כמה מהאפשרויות שלא בהכרח קופצות לעין מרפרוף בקטלוג, מה שמוביל אותנו לקולנוע דוקומנטרי. זה לא שיש קיפוח מוחלט של קולנוע דוקומנטרי, "טבלואיד" של ארול מוריס כבר עורר לא מעט סקרנות וכך גם הגעתו של עלי סמאדי אהדי הבמאי ממוצא אירני עם סרטו "הגל הירוק". לאחרון אתייחס בהרחבה בפוסט אחר, ורק אומר שמדובר יותר בסקרנות טבעית מסיבות שפחות קשורות לקולנוע.
הטור הנוכחי פונה בעיקר למי שחשבו לפנות זמן ולהגיע לפסטיבל כדי לראות סרט שידבר על זכויות אדם ויתובל במוזיקה שחורה. בתוכנייה ישנם שני סרטים שמתאימים לאפשרות הזו שניהם במסגרת "ברוח החופש" כלומר קטגוריה מיוחדת של מה שאפשר להגדיר קולנוע למען שינוי. הסרט הראשון הוא סרט שוודי "מיקסטייפ של הכוח השחור: 1967-1975" והשני הוא סרט גרמני של במאי פיני "מאמא אפריקה". לנבהלים משפות זרות אל פחד שני הסרטים דוברים אנגלית ברובם, מקור ההפקה רק מראה לנו היכן מתייחסים בכבוד לקולנוע דוקומנטרי.

שתיקת הארכיון 2


 מיקסטייפ של הכוח השחור: 1967-1975
במאי: גורן אולסון                       שוודיה, ארצות הברית

ב"מיקסטייפ" מסופר מאבקם של השחורים בארצות הברית לשיוויון זכויות שבאותן שנים קיבל אופי אקטיבי ואפילו אלים יותר, וב"מאמא אפריקה" מובא סיפורה של מירים מקבה הדיווה הגדולה של הזמר האפריקאי שלצד שיריה מזוהה עם המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה מולדתה.  מבחינה מוזיקלית, ב"מיקסטייפ" משולבים קטעי היפ הופ ששמבוססים על אימרות ורעיונות של המנהיגים השחורים דאז, ו"מאמא אפריקה" כולו מתענג על שיריה של מקבה. ההשוואה או הדימיון בין הסרטים מקבלים מימד מוחשי בכך שמירים מקבה היתה נשואה לסטוקלי קרמייקל ממנהיגי התנועה לשיוויון זכויות בארצות הברית ומי שמיתג את הסיסמה "כוח שחור".
הסיבה האמנותית לפרוייקט טמונה במציאת חומר ארכיון של הטלוויזיה השוודית שצולם בין השנים 1967 ו-1975 שתיעד את ההתפתחויות במאבקם של השחורים בארצות הברית ושל מנהיגי השחורים הגולים. החומר צולם בפורמט 16 מ"מ לעיתים בשחור לבן, ומכיל קטעים שחלקם טרם שודרו כמו ראיונות עם עם חיילים משוחררים שחזרו להיות מובטלים בשכונות, עם אלדריג' קליוור באלג'יריה או הרצאה של סטוקלי קרמייקל בשׂטוקהולם. קרמייקל הסביר את השוני בין קריאתו למאבקו של מרתין לותר קינג, בעיניו המאבק חייו להיות אקטיבי יותר וכוחני, שכן המאבק המנומס והפאסיבי שאותו התחיל קינג הוא חשוב, אך אין בכוחו לשנות את הסדר החברתי. 
הזמר טאליב קוואלי עוכב בנמל התעופה ארבעים שנה אחרי 1967 ונחקר על ידי סוכנים מהבולשת בגלל נאום של קרמייקל שהיה ברשותו שבו השתמש לעבודה על אלבום חדש. קוואלי שקולו נשמע מספר פעמים במהלך הסרט, גם מספר שהחומר החדש מציג צד פחות מוכר של קרמייקל, לא הנואם מצית המרד, אלא איש מהשורה שנפגש עם חברים שחורים ולבנים ומקשיב לסיפורים ישנים של אימו על הספה בסלון.
חלק מהקטעים הישנים לוו בקריינות בשוודית שבמבט מפוכח של ארבעים שנה אחרי נשמעים משעשעים מעט, כמו בקטע בו הכתב צילם ילדים מתעוררים משנתם בבית משפחה שחורה בשכונת עוני וקבַל על זה שלארוחת בוקר זוכים הילדים לאכול רק קערת דגני בוקר. קטעי הארכיון שמספקים הצצה לדמויות כמו אנג'לה דייוויס שהתפרסמה בעקבות מעצרה אחרי שצעיר שחור השתמש באקדח שהיה רשום בבעלותה כדי להשתלט על בני ערובה בבית משפט בקליפורניה, אירוע שהסתיים במותם של כמה אנשים. דייוויס נותרה במעצר יותר משנה וחצי עד שבית המשפט קבע שהיא אינה קשורה לאירוע. חשיבות הקטעים היא בנקודת המבט השונה מזה המוכר מהתקשורת האמריקאית של אז שראתה במהפכנים אויבים מבית וחיצונית גם למי שתמכו במאבק.
לסרט יש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא אורכו, קטעי הארכיון לא מספקים די עניין למי שלא חוקר בצורה מקצועית את אירועי התקופה. הבעיה השנייה היא פס הקול. כבר משם הסרט גלומה הבטחה לפסקול עשיר, ולמרות המוזיקה המקורית עליה חתום קווסט-לאב חבר להקת ה"רוטס" , ההבטחה לא מקויימת הרבה מעבר לביטים בתחילת הסרט. זה בעיקר חבל כי קטעי המוזיקה בסרט יפים, וגם כי נראה שלבמאי גורן אולסון יש משיכה לסרטים שמשלבים מוזיקה בנושאים חברתיים כמו סרטו הקודם "האם אני שחור מספיק בשבילכם?" על זמר הסול בילי פול.

שני הסרטים נפגשים: סטוקלי קרמייקל ומירים מקבה כזוג נשוי
                                            

אום כולתום
מאמא אפריקה
במאי: מיקה קאוריסמקי                           גרמניה, דרום אפריקה, פינלנד             

במאי הסרט "מאמא אפריקה" מיקה קאוריסמקי לא רק מבוגר בעשור מגורן אולסון יש לו גם מוניטין רב יותר. לא מדובר בבמאי מהשורה הראשונה של פסטיבלי הקולנוע כמו אחיו הצעיר אקי, אך הוא כבר ביים או הפיק עשרות סרטים, ולכן נבחר על ידי המפיקים ליצור סרט על חייה של מירים מקבה. אם קודם התחלתי בתיאור הסרט ובסוף התייחסתי למגרעותיו, כעת אנהג הפוך. כאן טמונה הבעיה של הסרט. מפיקי הסרט הגרמנים מלייפציג חשבו שיהיה משתלם לעשות סרט על חייה של כוכבת עם סיפור חיים מעניין ובחרו לשם כך דוקומנטריסט ותיק עם קבלות. משלבים קצת קטעי ארכיון, עם סיפור חיים וראיונות וקטעים מהופעות ושירים ברקע שעולים בחפיפה בין הקטעים. אותה תבנית יכולה להתאים לחייה של מקבה כמו נגיד לחייו של ביל וויתרז להבדיל. 
עד כאן ההסתייגות, עכשיו צריך לציין שמדובר בסרט מענג שכן במקרה של מקבה גם המוזיקה טובה, גם סיפור החיים רב עניין וגם סביבה תמיד היו טיפוסים ססגוניים שאוהבים לדבר בשבחה. מירים מקבה נולדה בדרום אפריקה בשנת 1932 ובילתה את חודשיה הראשונים בכלא, לשם נשלחה אימה אחרי שהורשעה במכירה לא חוקית של שיכר תוצרת בית.  
בשנת 1960 מקבה שכבר היתה כוכבת גדולה בארצה, נפגשה עם הארי בלפונטה כדי להתכונן לפריצתה הבינלאומית. כשנקראה לשוב הביתה עם מות אימה כדי להשתתף בהלוויה, גילתה שאינה רשאית להכנס חזרה לדרום אפריקה בגלל עמדותיה נגד משטר האפרטהייד ודרכונה בוטל. מקבה נשארה בת ללא ארץ, אך אומצה במהרה על ידי העולם. היא התפרסמה בארצות הברית וזכתה להצלחה גדולה עד נישואיה השניים בשנת 1968 לסטוקלי קרמייקל מיודענו שנחשב לאויב מבית. חוזה ההקלטות ומסעות ההופעות שלה בוטלו, ובני הזוג עברו לגור בגינאה במערב אפריקה.
בגינאה מקבה הרגישה כמשה בהר נבו קרוב לבית, אבל עוד לא שם. מקבה זכתה להכרה מחודשת בארצות הברית בעקבות החשיפה של האלבום "גרייסלנד" של פול סיימון בו השתתפה, וזמן לא רב אחרי גם זכתה לחזור לארצה.
בונגי ביתה היחידה של מקבה מתה בגיל 35 בשעת לידה. לצד הראיונות עם מוזיקאים שעבדו עם מקבה בתקופות שונות, ביניהם בעלה לשעבר, מופיעים בסרט קטעים בה תועדה מקבה יחד עם נכדתה שהיתה גם לזמרת כמו אימה וסבתה. מקבה הלכה לעולמה בגיל 76 לאחר שהתמוטטה על הבמה, בסרט זו הזדמנות לראות את מקבה שלא בזמן הופעה.
גם עם רכיבים טובים אפשר לטעות במתכון, אך אל דאגה את זה לא ניתן לומר על סרטו של קאוריסמקי שמאז שהסרט הוצג לראשונה בברלינלה כבר השלים עוד סרט ועובד על שניים חדשים. חבל רק שהשירים בשפות אפריקאיות לא תורגמו לעותק באנגלית, מכאן שכנראה גם לא יהיו בעלי כתוביות בעברית, אבל זה לא ימנע מכם להינות המוזיקה ולפזם את להיטה הגדול של מקבה "פטה פטה" ביציאה מההקרנה.

                                                                   מירים מקבה

תירוצים
התכוונתי כבר לכתוב על צמד נוסף של סרטים שיוקרנו בירושלים "הדמעות של עזה" ו"(לא) נושא לבדיחה", אך לצערי זה התעכב ומחר יש לי יום ארוך של נסיעות בין גרמניה לצרפת, והרי מדובר בהפקה עצמאית ככה שמדובר על הרבה שעות ברכבות איזוריות. מקווה שאספיק בסוף השבוע. אז בינתיים אתם יכולים להסתפק בקטע של מירים מקבה בהופעה חיה עם פול סיימון.